בחר את השפה שלך EoF

הבשורה ליום ראשון, 07 באפריל: יוחנן 20:19-31

יום ראשון השני של חג הפסחא ב

"19 בערבו של אותו יום, הראשון לאחר השבת, כאשר דלתות המקום בו עמדו התלמידים נסגרו מפחד היהודים, בא ישוע ועמד ביניהם ואמר: "שלום עליכם!" 20 לאחר שאמר זאת, הוא הראה להם את ידיו ואת הצד שלו. ושמחו התלמידים בראותם את ה'. 21 ישוע אמר להם שוב: "שלום עליכם! כמו שהאב שלח אותי, גם אני שולח אתכם". 22 לאחר שאמר זאת, נשם עליהם ואמר: "קבלו את רוח הקודש; 23 שעל חטאיו אתה סולח יסלח, ועל חטאיו אתה לא סולח יישארו בלתי נסלחים".
24 תומאס, אחד מהשנים-עשר, שנקרא דימו, לא היה איתם כשישוע בא. 25 ואז אמרו לו שאר התלמידים: "ראינו את ה'!" אבל אמר להם: אם לא אראה בידיו את סימן הציפורניים ואכניס את אצבעי במקום הציפורניים ואשים את ידי בצידו, לא אאמין.
26 שמונה ימים לאחר מכן היו התלמידים שוב בבית, ותומס היה איתם גם הוא. ישוע בא מאחורי דלתות סגורות, עמד ביניהם ואמר, "שלום עליכם!" 27 ואז הוא אמר לתומס, "הנח את האצבע שלך כאן והסתכל על הידיים שלי; הושט את ידך, ושם אותה בצידי; ואל תהיה עוד כופר אלא מאמין!" 28 תומס ענה, "אדוני ואלוהים שלי!" 29 אמר לו ישוע: "מפני שראית אותי, האמנת: אשרי מי שלא ראו יאמינו!"

30 סימנים רבים אחרים עשה ישוע בנוכחות תלמידיו, אך הם לא נכתבו בספר זה. 31 אלה נכתבו למען תאמינו כי ישוע הוא המשיח, בן האלוהים, וכי בהאמינו יהיו לכם חיים בשמו."

י"ח ב' 20-1

אחיות ואחים יקרים של המיסריקורדיה, אני קרלו מיגלייטה, רופא, חוקר מקרא, הדיוט, בעל, אבא וסבא (www.buonabibbiaatutti.it). גם היום אני חולק אתכם מחשבה קצרה של מדיטציה על הבשורה, תוך התייחסות מיוחדת לנושא של רחמים.

תחייתו של ישוע, כפי שחשבנו ביום הפסחא, היא היסוד של אמונתנו. כל האנשים מכל הזמנים יקראו להתעמת עם עדות השליחים המאשרים כי ישוע שמת בצורה מבזה על הצלב ביום שישי נראה על ידם חי וקיים מבוקר חג הפסחא: הם לא רק דיברו איתו, אלא הם ראו אותו. נגע בו ואכל עמו. אמונתנו בישוע תתבסס על האם נקבל את דבר עדי הראייה או לא.

פירושים מנוגדים להיסטוריות של תחיית המתים

חוסר תום לב: הטענה בדבר חוסר תום לב מצד הנוצרים המוקדמים נעשתה רק על ידי חלק מהיהודים לפחות בשנים 80-85 (הר 27-28 והתלמודים היהודיים). כל האחרים מחזיקים בהם בתום לב.

בית ספר ביקורתי או רציונליסטי: האסכולה הביקורתית או הרציונליסטית, בין שנות ה-1700 ל-1800, שוללת את העל-טבעי ואת האפשרות של ניסים. לפי אסכולה זו, השליחים פירשו לא נכון את העובדות הן לגבי מותו של ישוע (מוות לכאורה: רציונליסטים מתרגמים, "הוא פלט את הרוח" של הר 27:50; מק 15:37; ל"ג 23:46; י"ח 19:30 כ: "הוא התעלף"), בין אם לגבי הקבר שנמצא ריק (זיהוי שגוי, גניבת גופה...), או הופעותיו של ישו (הזיות קולקטיביות, תופעות פאראפסיכולוגיות, הונאה על ידי אלוהים שיראה את ישו שקם...).

בית ספר מיתי: לדברי בולטמן, האמונה אינה מבוססת על התבונה אלא רק על עצמה, כמתנת אלוהים: האמונה מתבססת על עצמה. עם האמירה "ישוע קם", השליחים התכוונו רק לומר, "המטרה של ישוע נמשכת". הקהילה הנוצרית השנייה, הקהילה היוונית, פירשה ניבים יהודיים או ארמיים בעלי ערך מיתי במקום זאת במובן ההיסטורי.

פרשנויות המעדיפות היסטוריות

אסכולת המסורת, המורכבת מקתולים, אורתודוקסים ופרוטסטנטים רבים, תמיד קראה את הטקסטים במובן ההיסטורי שלהם.

התנגדויות למי שטוען אחרת:

– ליהודים ולכל המצדדים בחוסר תום לב: האם מישהו מוסר את נפשו מסיבה שהוא יודע שהיא שקרית?

– לאסכולות הביקורתיות והמיתיות: כדי לתמוך בתזות שלהם היה עליהם להניח תאריך מאוחר לבשורות, תאריך שהופרך גם במחקר מדעי.

– לאסכולה הביקורתית: אלוהים תמיד יכול להתערב בהיסטוריה, להתעלות מעליה; יתרה מכך, בתרבות של ישראל הרעיון של אלות אדם לא יעלה על הדעת.

– לאסכולה המיתולוגית: פאולוס מטארסוס, שהיה דו-לשוני מבחינה תרבותית, ב-1 לקור 15:6, מדבר על תחייתו של ישוע כעובדה אותנטית, ולא כדרך לומר שהמסר של ישוע נמשך בהיסטוריה.

תחיית המתים, לא רק החייאה של גופה

גופו של ישוע שקם הוא זהה לחלוטין לקודם, אך יחד עם זאת זהו גוף מפואר. בין גופו של ישוע לפני תחיית המתים לבין הגוף שקם לתחייה יש המשכיות (ניתן לגעת בו: כ"ו 20-20; אוכל עם תלמידים: ל"ד 27-24; מעשי השליחים י':41), אך גם מגוון עמוק (עובר דרך חומות: כ"ט): "כך גם תחיית המתים: זורע מושחת וקם בל תשחית; אחד זורע בוז ועולה לתפארת; אחד זורע חלש וקם מלא כוח; אדם זורע גוף בהמה, קם גוף רוחני" (לקורה א' 42:10-41).

מאמין היום

מעשה האמונה של אנשים כיום כרוך בשני שלבים עוקבים: 1. אמון בכנסייה שהיא העבירה היטב את הוראתם האמיתית של השליחים. 2. סמכו על השליחים שיגידו את האמת כאשר הם מאשרים שישוע קם.

כאשר אנו מתמודדים עם ההכרזה על תחייתו של ישוע, תגובותינו עשויות להיות שונות:

  1. "אני רואה שאני חייב להאמין": אז נותרה החובה לתרגם את אמונה לחיים נוצריים עקביים (אמונה מפורשת).
  2. "אני רואה שאסור לי להאמין": לפי הנצרות גם גישה זו נכונה, אם היא נובעת מתום לב (רומי 14): אנו מדברים במקרה זה על אמונה מרומזת או תום לב.
  3. "אני נשאר בספק": ספק יכול להיות משני סוגים: א) ספק מניע: הוא מתרחש כאשר יש סיבות שגורמות להשהות פסק דין אחד. ב) ספק מופרך: הוא נובע בדרך כלל מחשש לטעות בקבלת החלטה, פחד מ"לקפוץ פנימה", להתחייב לחיים חדשים.

למה אנשים מסוימים מאמינים ואחרים לא? חלקם לא מאמינים כי

  1. הבישור נעשה להם בצורה גרועה;
  2. מהימנותו לא נראתה;
  3. למרות שהם ראו את אמינותו, הם לא רוצים להאמין, כי הם לא רוצים לשנות את חייהם (אמונה רעה).

"אשרי אלו שלמרות שלא ראו יאמינו!" (יוחנן כ':20).

רחמים שמחים לכולם!

כל מי שרוצה לקרוא פירוש שלם יותר של הטקסט, או כמה תובנות, אנא שאל אותי בכתובת migliettacarlo@gmail.com.

מָקוֹר

Spazio Spadoni

אולי תרצה גם