בחר את השפה שלך EoF

הבשורה ליום ראשון, 10 במרץ: יוחנן ב':3-14

ד' יום ראשון בצום ב'

"14 וכשם שמשה הרים את הנחש במדבר, כן צריך להרים את בן האדם. 15 שכל המאמין בו יזכו לחיי נצח. 16 כי אלוהים כל כך אהב את העולם שהוא נתן את בנו יחידו, כדי שמי שמאמין בו לא יאבד אלא יזכה לחיי נצח. 17 כי אלוהים לא שלח את בנו לעולם להרשיע את העולם, אלא כדי שהעולם ייוושע דרכו. 18 מי שמאמין בו, אינו נידון; אבל מי שלא מאמין כבר נידון, כי לא האמין בשם הבן היחיד של אלוהים. 19 והמשפט הוא זה: האור בא לעולם, אבל בני האדם אהבו את החושך יותר מהאור, כי מעשיהם היו רעים. 20 כי כל העושה רע שונא את האור, ואינו בא אל האור פן יוכחו מעשיו. 21 במקום זאת, כל העושה את האמת בא אל האור, כדי שייראה בבירור שמעשיו נעשו באלוהים".

י"ח ב' 3-14

אחיות ואחים יקרים של המיסריקורדיה, אני קרלו מיגלייטה, רופא, חוקר מקרא, הדיוט, בעל, אבא וסבא (www.buonabibbiaatutti.it). גם היום אני חולק אתכם מחשבה קצרה של מדיטציה על הבשורה, תוך התייחסות מיוחדת לנושא של רחמים.

מה זה אומר "מי שאינו מאמין כבר נידון" (יוחנן ג, יח)? האם זו ההבטחה לסבל נצחי בין שדים ולהבות? אם אלוהים הוא באמת רחמים, סליחה, רוך, אהבה, האם ייתכן שהוא יאפשר כל כך הרבה סבל אפילו בחיים שלאחר המוות עבור ילדיו? מי מאיתנו, אבות ארציים, ישלח אי פעם את בנו לצלות באש נצחית, גם אם הוא היה אשם בפשעים איומים? מי מאיתנו היה מאחל לבנו ייסורים איומים ואינסופיים, גם אם היה חוטא? הבה נזהר לא לחשוב על עצמנו כאבות טובים יותר מאלוהים, שהוא האהבה עצמה, כי זה לא רק חילול הקודש, אלא היסוד של האתאיזם: אם אני טוב ורחום יותר מאלוהים, אז אני יכול להסתדר בלעדיו. …

כור המצרף, אפשרות נוספת להמרה

רבים רואים כיום את המצרף כסוג של "תוספת זמן", זמן נוסף, שאלוהים מעניק לאחר המוות למי שדחה אותו בחיים, כדי לתת להם הזדמנות נוספת להתגייר: "הצירוף קודש", כתב הקרדינל מרטיני, "הוא המרחב של "עירנות" המורחבת ברחמים ובמסתוריות עד לזמן שלאחר המוות; זוהי השתתפות בתשוקה של ישו ל"טיהור" האחרון שיאפשר לאדם להיכנס איתו לתפארת... כור המצרף הוא אחד מהייצוגים האנושיים שמראה כיצד ניתן להישמר מהגיהנום... תוכל לקבל הזדמנות נוספת. זו הרחבה של הזדמנות, ובמובן הזה זו מחשבה אופטימית".

"למען יהיה אלוהים הכל בכל" (לקורה א' ט"ו:1).

אבל מה עם הגיהנום? אין ספק, האפשרות של גיהנום קיימת באמונה הנוצרית. גיהנום הוא דוגמה של אמונה, שאושרה מחדש על ידי מועצת טרנט. אבל האם מישהו באמת יכול להגיד "לא" נצחי, סופי לאלוהים, לאלוהים כל כך חביב, רך, מתוק, חתיך, חתיך, מקסים?

תמיד היו פלגים מנוגדים בנקודה זו. "שתי תזות במתח זו בזו התמודדו כבר עם הברית החדשה. מצד אחד, יש את התפיסה "התופת" שעולה בלא מעט אמירות של ישו ההיסטורי ואשר תיכנס לזרם המרכזי של התיאולוגיה הנוצרית, במיוחד דרך אוגוסטינוס, אקווינס וקלווין. מצד שני, יש את הדוקטרינה של "אפוקטסטאזיס", כלומר של פיוס וגאולה מקיפים אחרונים, שנמצאת בפולוס הקדוש ובבשורה הרביעית של יוהאן, והתפתחה משם במיוחד בקו ה"מיסטי" של התיאולוגיה. התזה הראשונה מעלה את התמה ההכרחית של צדק, הדורשת תוצאה כפולה בשיפוט של מעשי האדם (של ישועה לצדיק וגינוי לחוטא); השני מדגיש את ראשוניותה של אהבת הרחמים האלוהית, פותח צוהר של 'תקווה אוניברסלית'" (ג' רבסי). הדוקטרינה של "אפוקטסטאזיס" (apokatàstasis), או "שיקום" או "אינטגרציה מחדש", מוצאת את היסוד התנ"כי שלה באותם טקסטים המכריזים כי באחרית הימים, "הכל נמסר אל הבן... כדי שאלוהים יכול להיות הכל בכל" (קור' א' ט"ו 1-15; קול' א' 27-28). לכן, זרם תיאולוגי זה מאשר שהגיהנום הוא מציאות זמנית, ובסופו של דבר תהיה פיוס לכולם, כולל השדים: כי אהבתו האינסופית של אלוהים אינה יכולה למצוא גבולות, ובסופו של דבר היא תנצח על הכל ועל כולם. עם זאת, דוקטרינת האפוקטסטאזיס נדונה ככפירה על ידי הכנסייה במועצות קונסטנטינופול משנת 1 ואילך.

גיהנום מלא או גיהנום ריק?

לפי הכנסייה, אם כן, קיימת אפשרות תיאורטית שהאדם אומר "לא" מוחלט לאלוהים וכך, בהתרחקות לנצח ממנו, מקור השמחה והחיים, מוצא את עצמו באותה מציאות של אומללות ומוות שאנו. נהוג לקרוא "גיהנום". אבל האם באופן מעשי זה אפשרי לאדם לומר לא מוחלט לאלוהים? שני זרמים מנוגדים תמיד היו נוכחים בכנסייה. מצד אחד עומדים "הצדקנים", הטוענים שהגיהנום מלא באנשים רשעים ואלימים רבים שפקדו את כדור הארץ ופקדו אותם. מהצד השני נמצאים מה שנקרא "הרחמנים" (CM Martini, Joseph Ratzinger עצמו, Karl Rahner...), שטוענים שכן קיים גיהנום, אבל כנראה שהוא ריק, כי באמת קשה לאדם לדחות את אלוהים באזהרה מלאה ובהסכמה מכוונת. לעתים קרובות מתנגדים לאלוהים עושים זאת משום שהיתה להם ראייה מעוותת כלפיו או עדות רעה של מאמינים, ולכן אחריותם האישית מוגבלת.

הוויכוח בין "הצדקנים" ל"רחמנים" יימשך עוד זמן רב. אבל בכל מקרה עדיף להיות נדיב, סובלני ורחב אופקים בשיפוטים, שכן ישוע מזהיר: "במידה שבה אתה מודד, ימדד לך בתמורה" (לוקס ז' 7-36). ראוי לנו אם כן להיות מאוד רחמים...

ותמיד זכור כי "כל כך אהב אלוהים את העולם כי הוא נתן את בנו יחידו, כדי שכל המאמין בו לא יאבד אלא יזכה לחיי עולם" (יוחנן ג' 3-15).

רחמים שמחים לכולם!

כל מי שרוצה לקרוא פירוש שלם יותר של הטקסט, או כמה תובנות, אנא שאל אותי בכתובת migliettacarlo@gmail.com.

מָקוֹר

Spazio Spadoni

אולי תרצה גם